פסק דין
התביעה :
1.על פי חוק שירותי כבאות תשי"ט-1959 (להלן: "החוק"), וכחלק מתנאי הרישוי של הנתבעת (כנדרש בחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968), מספק התובע לנתבעת שירותי כיבוי, הכוללים גם ביקורת ציוד כיבוי במתקני הנתבעת (להלן: "הביקורת").
ביום 17.11.03 סוכם בין התובע לנתבעת, שהסכום השנתי שישולם ע"י הנתבעת לתובע עבור הביקורת, יעמוד על סך של 800,000 ₪ לשנה, צמוד למדד המחירים לצרכן ולמען הנוחות "תורגם" הסכום (במועד ההסכמה), לשטח של 1,297 דונם. נערכה על כך "תרשומת פנימית", נושאת תאריך 17.11.03 (להלן: "ההסכם"), שצורפה כנספח ג' לתצהירו של מר משה סוכר מנהל שירותים מרכזיים אצל הנתבעת (להלן: "סוכר").
אין חולק שעד לשנת 2005 (כולל), שילמה הנתבעת לתובע את התשלומים על פי ההסכם. בסוף שנת 2005, במכתב שכתבה לתובע, ביום 21.11.05, טענה הנתבעת שהסכום גבוה מזה שעליה לשלם על פי התקנות והודיעה לתובע, שהיא מחוייבת בתשלום עבור שטח מבונה של 210,643 מ"ר וכי, בהתאם לכך, יהא עליה לשלם, בשנת 2006, סך של 135,000 ₪ בלבד. בתגובה השיב התובע, שעל הנתבעת לשלם, עבור שנת 2006, סך של 830,637 ₪. מאחר שהנתבעת סרבה לשלם סכום זה, הגיש התובע את התביעה דנן, בה הוא עותר לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 2,828,517 ₪, שהוא, לטענתו, הסכום שעליה לשלם, על פי התקנות, עבור הביקורות שנערכו על ידו במפעל בשנת 2006.
אציין, כי לטענת הנתבעת, התשלום הממוצע לשנים 2002-2005 עמד על סך של 515,000 ₪, אולם אין לכך חשיבות לענייננו, שכן ההכרעה בדבר הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובע לא תיעשה בהתאם לתשלום בשנים קודמות, אלא בהתאם להוראות הדין.
2.המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלה משפטית - מהו השטח, מתוך שטחו הכולל של מפעל הנתבעת (להלן: "המפעל"), בגינו על הנתבעת לשלם לתובע תשלום עבור הביקורת, היינו – האם מחוייבת היא רק בתשלום עבור השטח הבנוי בלבד (כטענת הנתבעת), או שמא מחוייבת היא גם בתשלום עבור שטח נוסף (כטענת התובע) ואם מחוייבת היא בתשלום עבור שטח נוסף – מהו שטח זה וכיצד יש לחשבו.
אין חולק שהתובע זכאי לתשלום רק עבור ביקורות שבוצעו בפועל וזאת – על פי העקרונות שנקבעו בפס"ד מקורות - ע"א (מחוזי תל-אביב-יפו) 1465/99 - מקורות נ' איגוד ערים לשירותי כבאות "איילון" (לא פורסם, 17.8.99) (להלן: "פס"ד מקורות"), אולם השאלה היא כיצד יש ליישם עקרונות אלה על המקרה דנן.
בנוסף למחלוקת המשפטית, קיימות גם מחלוקות עובדתיות והן: האם ההסכם חל מעבר לשנת 2005 ומהו ציוד הכיבוי שנבדק בשנת 2006.
3.הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה ויתרו על חקירות המצהירים ומומחה הנתבעת וטיעוניהם סוכמו על פי החומר הקיים בתיק ביהמ"ש.
4.המפעל משתרע על שטח של 6,853,583 מ"ר מתוכם קיימים שטחים בנויים בסך כולל של 224,918 מ"ר. על פי חישובו של התובע, יש לחשב את התשלום לפי שטח של 4,130,564 מ"ר ובהתאם לשטח זה על הנתבעת לשלם, עבור שנת 2006 בלבד, סך של 2,828,517 ₪. על פי חישובה של הנתבעת יש לחשב את התשלום לפי הביקורות שבוצעו, בפועל. לטענתה, בשנת 2006 (כמו גם בשנים שקדמו לה), ערך התובע ביקורות, בשטחים המבונים בלבד, אולם לא בכולם, אלא רק בשטח כולל של 34,512 מ"ר (שהם כ- 15% מסך השטחים המבונים) ולפיכך, עליה לשלם אגרה לפי שטח זה בלבד.
שני הצדדים נסמכים, בטיעוניהם, על פסק דין מקורות, אולם כל צד מיישם אותו באופן אחר, כך שהפער בין התוצאות אליהן הגיעו הצדדים, הינו עצום. על פי חישובי התובע, על הנתבעת לשלם עבור שנת 2006, אגרה שנתית בסך של 2,828,517 ₪ ואילו על פי חישוב הנתבעת עליה לשלם אגרה שנתית בסך של 22,287 ₪ בלבד (אשר סכומה, בתוספת הצמדה, הועבר לתובע בהמחאה ע"ס 23,616.22 ₪, שהוחזרה ע"י התובע).
דיון :
המחלוקות העובדתית -
תחולת ההסכם –
5.מאחר שלמעשה אין התובע נסמך, בטענותיו, על ההסכם ואין הוא עומד על חיוב הנתבעת בתשלום על פיו, אלא טוען לחיובה על פי הוראות החוק והתקנות, אין לשאלת היקף תחולת ההסכם חשיבות של ממש. עם זאת אבהיר, כי מנוסח ההסכם - נספח ג' לתצהירו של סוכר עולה, שהוא חל רק עד שנת 2005 (כולל) ואינו חל על שנת 2006. ההסכם מציין, במפורש, סיכום לגבי השנים 2003 – 2005 בלבד ולא מעבר לכך, כך שאין יסוד לטענה (שהינה טענה בעל פה נגד הסכם בכתב), שהוא חל גם על שנת 2006.
למעלה מן הצריך אומר, כי גם אם ההסכם לא היה נוקב בשנים, לא הייתי רואה לקבוע כי הוא מחייב לעולמי עולמים וכי הנתבעת אינה רשאית לשוב ולדרוש תשלום על פי חישוב שיערך בהתאם לחוק ולתקנות ולא הייתי רואה בדרישתה זו, לגבי שנת 2006 (שהועברה אל התובע עוד בחודש נובמבר 2005), משום הפרת ההסכם. זאת (בין היתר), לאור כך שמדובר בתשלום שדרישתו ואופן חישובו מוסדרים בחוק.
ציוד הכיבוי הרלבנטי –
6.חובת ההוכחה בדבר קיומו של ציוד כיבוי אש, המבוקר במפעל, מוטלת על התובע, הוא – "המוציא מחברו". אין חולק שכאשר שירותי הכבאות נכנסו לתמונה היו כבר מותקנים במקום אמצעי כיבוי, ושירותי הכבאות דרשו התקנת אמצעי כיבוי נוספים. עם זאת, אין בכך כדי לומר שאמצעי הכיבוי שהיו מותקנים, לא נדרשו על פי חוק. נהפוך הוא – במשך שנים ערך התובע ביקורות בציוד הכיבוי אשר במפעלה של הנתבעת והנתבעת שילמה עבור ביקורות אלה, ללא שטענה שאין היא מחוייבת בתשלום בגין ביקורת ציוד כלשהו. בנוסף, הנתבעת לא ציינה מהם אותם אמצעי כיבוי שכבר היו מצויים בשטחה ושהיא לא היתה מחוייבת להתקינם.
לפיכך, יש להביא בחשבון את כל הציוד הרשום בדו"חות, כציוד שבדיקתו מחוייבת בתשלום אגרה.